בוגרות נפלאות ויקרות,

התחלנו את השנה עם השאלה – איך מדברים על מה שאי אפשר לדבר עליו?

אין מילים שיכולות לתאר את נחשול האימה, הזעם וחוסר האונים שכולנו חווינו בתחילת השנה, ועדיין חוות, נוכח ההתרחשויות כאן ובעזה. כולנו היינו מודעות לקשיים שנתקל בהם בשיעורים, בניסיון לדבר על הדברים, ליצור דיאלוג אמיתי, שאינו קורס ברגע לתוך תהומות שאינם ניתנים לגישור. אנחנו חיות בצל אובדן עצום ומתמשך של חיי אדם – ילדים, נשים וגברים, ונעות בין תחושת מיאוס לשברון לב, ליאוש, ולחשש אמיתי מהעתיד לבוא.

זאת נקודת התחלה מאוד קשה ליצירת אמנות, לא כל שכן להתרכזות בפרוייקט גמר באמנות.

איזה ערך יש לאמנות, במקום בו אין ערך לחיי אדם?

ואכן, אפשר לומר שבחרנו לא לדבר על המתרחש. או יותר נכון – לא השתמשנו במילים, או במילים מפורשות. הכעס על פערים בלתי נתפסים והתסכול על דעות מנוגדות הצטמצמו למבטים, לזוגות עיניים שמתבוננות אחת בשניה במקרה אחד, ומושפלות למטה במקרה אחר. למדנו שתיקה ואיפוק והתבוננות.

בתוך האווירה הזו, אנחנו, המרצים והמרצות, אבודים ואבודות כמותכן, תמכנו וחיזקנו ככל יכולתנו. בגלל ההלם והאלם, אפילו יותר מתמיד, הרגשנו בהכרח לסייע לכן לתרגם את מה שאתן רוצות לומר במילים ולא יכולות – לחזותי, למה שניתן לראות בעיניים.

היום, כשמסתכלים על ההתפתחות המדהימה שעברתן, כשמתבוננים.ות בעבודות המרהיבות שמוצבות ברחבי המשכן, אני חושבת שאפשר לומר שבתוך השתיקה הרועמת או המילים החסרות – התפנה מקום גדול לשקט ולקולות של שפה אחרת. התפנה מקום לאמנות.

אמנות שניתן באמצעותה לעורר מחשבות או דעות, בצורה שאינה תוקפנית.

אמנות כשפה שאינה משתלטת ומאפשרת לנקודות מבט רבות להתקיים באותו החלל זו לצד זו.

אני רוצה להניח כאן את המשפט האחרון בספרו "מאמר לוגי-פילוסופי" (Tractatus Logico-Philosophicus) של הפילוסוף ויטגנשטיין, בו הוא מתייחס למגבלות של השפה.

Whereof one cannot speak, thereof one must be silent

על מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק.

ואני אומרת לכולנו: 
זה בסדר לשתוק מילים כשאי אפשר להגיד אותן.
האמנות תשמיע את קולנו גם כשהמילים שלנו שותקות.

אני מודה לכן על הכוחות שאספתן, ליצור בתוך ומתוך הכאוס,

ועל הפרספקטיבה שנתתן לכולנו השנה,

באהבה רבה ובהערכה,
איה